בהתאם לחוק שירות ביטחון, כל צעיר ישראלי בן 18 נדרש להתייצב לשירות ביטחוני, לפרק זמן מסוים הנקבע בנהלים.
שירות חובה זה, הנדרש עקב מצבה הביטחוני של מדינת ישראל, עיצב ועודנו מעצב את אופייה של מדינת ישראל, כאשר השירות הצבאי הפך במרוצת השנים למעין "טקס מעבר", המסמל את המעבר מנערות לבגרות, ואת חובתו של כל ישראלי לסייע בהגנה על מדינתו, וזאת בהתאם לתנאיו האישיים ולצרכי המערכת.
עם זאת, במקרים מסוימים, המפגש בין הצעיר או הצעירה ובין המערכת הצבאית המסורבלת עלול להוות חוויה לא פשוטה, כאשר בימינו, קיימת הכרה גוברת בקשיים השונים הטמונים בעצם השירות הביטחוני, ובפרט בכל הנוגע לסיכונים הבריאותיים השונים אליהם נחשפים חיילי צה"ל בשגרה.
ברמת הסיכון הגבוהה ביותר מצויים מטבע הדברים חיילי המערך הקרבי, אשר נדרשים למאמצים גופניים ונפשיים קיצוניים, ולאף לסיכון חייהם למען ביטחון המדינה, כאשר בתמורה, חיילים אלו זכאים לקבל תגמול הולם, ובמידה וסבלו מנזק פיזי או נפשי עקב שירותם – למימוש זכויות רפואיות, הנובעות ישירות מהקרבתם למען מדינת ישראל ואזרחיה.
תנאי שירות קיצוניים – גורם למחלת האפילפסיה?
המקרה שלהלן עוסק בצעיר ישראלי, אשר בדומה לחבריו, התגייס בשנת 2007 לשירות חובה בצה"ל, ושובץ לשירות במשמר הגבול. בדומה ללוחמים רבים, במהלך שירותו התמודד הצעיר עם תנאי שירות אינטנסיביים, ולרבות חוסר מצטבר בשעות שינה, מאמץ פיזי ניכר, ושעות פעילות ארוכות ומייגעות.
במהלך שנתו הראשונה בשירות, וכתוצאה מתנאים אלו, חווה החייל שני התקפי אפילפסיה שונים, כאשר לאחר ההתקף הראשון, שהסתיים אך בבדיקה מטעם החובש הצבאי, ולאחר מנוחה קצרה, החייל נמצא כשיר להמשך תפקידו הצבאי.
עם זאת, לאחר התקף האפילפסיה השני, שהתרחש לאחר מספר חודשים, הופנה החייל לאשפוז בבית חולים, ובעקבות בדיקות רפואיות מקיפות שבוצעו לו, הועבר החייל מתפקידו כלוחם לתפקיד טבח. דא עקא, שהתקפי האפילפסיה מהם סבל החייל המשיכו, ובגינן פנה החייל לקצין התגמולים בבקשה להכיר בו כנכה צה"ל, וליהנות מההטבות והתגמולים המוקנים לנושאי סטאטוס זה.
עם זאת, קצין התגמולים קבע, בהחלטתו משנת 2009, כי לא הוכח קשר ישיר בין תנאי השירות הצבאי של החייל ובין מחלת האפילפסיה ממנה הוא סובל, ומשכך דחה את בקשתו להיות מוכר כנכה צה"ל. בתגובה, החייל בחר להגיש ערעור על החלטת קצין התגמולים, וזאת לידי בית משפט השלום בחיפה.
בית המשפט קבע – תנאי השירות של החייל גרמו למחלת האפילפסיה
במסגרת ההליך המשפטי, הציג החייל חוות דעת מטעם רופא מומחה, אשר במסגרתה נקבע כי לאור תנאי השירות הקיצוניים מולם נאלץ החייל להתמודד במהלך שירותו הקרבי, הרי שקיימת סבירות גבוהה לקשר בין תנאים אלו ובין התפרצות מחלת האפילפסיה, אף כי מטבע הדברים, לא ניתן להוכיח קשר ישיר וליניארי חד משמעי.
לחילופין, מדינת ישראל, אשר שימשה כמשיבה, הציגה שתי חוות דעת רפואיות, אשר מסקנתן הסופית הייתה כי לא ניתן למתוח קשר ישיר בין תנאי השירות של החייל, ובפרט החוסר בשינה, ובין התפרצות מחלת האפילפסיה, אשר עלולה הייתה להיגרם ממגוון רחב של סיבות, ולא בהכרח עקב תנאי השירות.
בפסק דינו, ולאחר שמינה מומחה רפואי מטעמו, פסק בית המשפט כי אף שנכון לימינו, לא קיימת אסכולה רפואית המהווה אסמכתא חד משמעית לעמדת החייל, הרי שככל שהתקפי האפילפסיה החלו במהלך השירות הצבאי, וכתוצאה ממאפיין כלשהו בשירות, הרי שיש להכיר במחלה כנגרמת כתוצאה ישירה מהשירות. משכך, קיבל בית המשפט את התביעה במלואה, והטיל על המדינה תשלום הוצאות משפט לזכות התובע.
