אפילפסיה, אותה חלק מכם מכירים קרוב לוודאי בתור "מחלת הנפילה", היא קבוצת הפרעות נוירולוגיות שאינן פשוטות כלל להתמודדות. האפילפסיה באה לידי ביטוי בפרכוסים אפילפטיים ובתסמינים אחרים שמעוררים בהלה אצל מי שנחשף אליהם, כולל מספר סיכונים משמעותיים לאדם החולה.
למרות שנראה שהופעת הפרכוסים היא מקרית, בפועל יש לא מעט דברים שעלולים להגדיל את הסבירות למחלה. במאמר הבא נסקור את גורמי הסיכון העיקריים לאפילפסיה, או ליתר דיוק הקבוצות באוכלוסייה שנמצאות בדרגת סיכון גבוהה.
פגיעה מולדת או התפתחותית
מבין גורמי הסיכון לאפליפסיה, נראה שהמרכזי ביותר קשור ללידה ולשנות ההתפתחות הראשונות של האדם. תינוקות שנודלו עם סיבוכים בלידה או עם הפרעות התפתחויות דוגמת תסמונת דאון עלולים לסבול בסבירות גבוהה ביותר ממחלת האפילפסיה.
התורשה משחקת תפקיד מרכזי בהרבה מחלות ומצבים רפואיים, והיא עלולה להיות רלוונטית גם במקרה של מחלת האפילפסיה. במילים אחרות: אצל אנשים שיש במשפחה שלהם היסטוריה של אפילפסיה, במיוחד בקרבה מדרגה ראשונה, צריכות נורות האזהרה לדלוק.
ספורטאים (או אנשים שנפגעו בראש)
הראש שלנו רגיש בצורה דרסטית לפגיעות מכל סוג, פגיעות שמגדילות בצורה משמעותית את הסיכויים לאפילפסיה: שימו לב שלא מדובר כאן רק בחבלות ראש מאסיביות המאופיינות בדימום, אלא גם בפגיעות "קטנות" יחסית המביאות לזעזוע מוח או לפחות מכך.
המשמעות היא שאנחנו חייבים לשמור על הראש שלנו מכל משמר ולהיזהר בפעילויות שמעלות את דרגת הסיכון (למשל ספורט אקסטרימי על סוגיו השונים). באופן לא מפתיע ספורטאים בענפי ספורט שונים – למשל כדורגל או פוטבול – נמצאים אף הם בקבוצת הסיכון המוגבר.
אנשים שעברו אירוע מוחי
אירוע או פגיעה מוחית עלולים להיות טריגרים למחלת הנפילה. זה מתחיל כמובן עם השבץ המוחי, שעלול להופיע בכל גיל כאשר אספקת הדם למוח ולאזורים השונים שלו נפגעת מסיבה מסוימת. השבץ עלול להגדיל את הסיכויים להופעתם של פרכוסים ושל מחלת הנפילה בהמשך לכך. מחלות מוחיות אחרות, דוגמת אנצפליטיס או מנינמגיטיס, נחשבות למסוכנות לא פחות מהבחינה הזו.
חולים במחלות כרוניות
את הסקירה אנחנו ממשיכים עם המחלות הכרוניות למיניהן, אשר עצם ההגדרה שלהן מלוות את האדם במשך שנים ארוכות (לעיתים כל חייו) ואינן ניתנות לריפוי מלא. בהקשר הנוכחי, יש מחלות כרוניות שונות שכן מגדילות את הסיכויים של אדם מסוים לסבול מאפילפסיה. הסיבה הספציפית לכך היא שינויים החלים במאזן המלחים בדם, אשר נגרמים בחלקם הגדול לא מהמחלות עצמן אלא מהתרופות שהאדם מטופל באמצעותן למשך תקופה ארוכה.
דוגמא נוספת היא חולי סוכרת, שנמצאים בקבוצת הסיכון לאפילפסיה עקב גורם אחר – והוא הירידה שלהם ברמות הסוכר בדם בשלבים שונים של הטיפול. במצבים של היפוגליקמיה הסבירות להופעת פרכוסים המזוהים עם אפילפסיה היא גבוהה. שימו לב שהתקפי אפילפסיה עקב היפוגליקמיה עלולים להופיע אצל כל אדם, אם כי הסבירות גבוהה יותר אצל חולי הסוכרת.
אז מה עושים?
אלו הן קבוצות הסיכון המרכזיות למחלת הנפילה, כאשר אליהן ניתן להוסיף אנשים שאורח החיים שלהם לוקה בחסר: מי שלא ישן מספיק, אנשים לחוצים ומתוחים, צרכני אלכוהול כבדים וכן הלאה. זה לא אומר שרק מי שנמנה על אחת מהקבוצות האלה עלול לחלות באפילפסיה, ממש לא, אבל שאנשים אלה צריכים יותר מכולם להיות עם האצבע על הדופק.
אם מופיעים תסמינים ראשוניים שעלולים לייחס לאפילפסיה, או אפילו כחלק מבדיקות שגרתיות הנעשות אחת למספר שנים, חשוב לגשת לרופא מומחה לצורך אבחון מקיף. האבחון הזה יכול לספק לא מעט תשובות לשאלות המעסיקות אותנו, יחד עם מידה לא מבוטלת של שקט נפשי שאנחנו מקבלים כאשר עולה בבדיקה שהכל בסדר.
