עומס חום מוכר כאחד מהטריגרים להתפתחות של פרכוסים אפילפטיים בקרב החולים באפילפסיה, לצד טריגרים נוספים כמו לדוגמה חסר בשעות שינה, לחץ נפשי, אי נטילת התרופות האנטי אפילפטיות בזמן ועוד.
עומס חום הוא מדד המשמש לביטוי אי הנוחות האקלימית ונקבע בתור שילוב בין הלחות היחסית לטמפרטורה.
את עומס החום נהוג לדרג לפי ההשפעה שלו על הגוף והתפקוד לארבע רמות: קל, בינוני, כבד וקיצוני. עומס חום קל לא משפיע במיוחד על הפעילות למעט תחושת חום קלה ואילו עומס חום קיצוני מאופיין בתנאים קשים מאוד ומחייב הימנעות מפעילות גופנית ושתייה מרובה.
מה היא מכת חום?
עומס חום עלול להוביל להתפתחות של מכת חום (Heat stroke). מכת חום היא מצב שבו נגרם נזק לרקמות הגוף על רקע עלייה של טמפרטורת הליבה של הגוף לרמה מסוכנת. נהוג להבחין בין שני סוגים של מכת חום להלן:
- מכת חום קלאסית המופיעה בעקבות חשיפה לטמפרטורה סביבתית גבוהה מאוד, המאובחנת בעיקר במבוגרים או בפעוטות ותינוקות.
- מכת חום ממאמץ, הנגרמת כתוצאה מפעילות גופנית בעצימות גבוהה. מכת חום ממאמץ יכולה להתפתח גם באקלים לא חם במיוחד.
בשני המקרים נצבר חום מטבולי אותו הגוף לא יכול להפיג, אך בדרך כלל מנגנון ההזעה תקין במקרה של מכת חום במאמץ וזאת לעומת מכת חום קלאסית שבה בדרך כלל מנגנון ההזעה לא מתפקד בצורה מושלמת. במילים אחרות היפרתרמיה היא תוצאה של מצב בו קצב הפגת החום נמוך מקצב צבירת החום בגוף.
מה מתרחש בגוף בזמן מכת חום?
ישנם מספר מנגנונים פיזיולוגיים האחראים על הפגת החום כשבראש ובראשונה מדובר בהרחבה של כלי הדם ופיזור של חום הגוף החוצה לסביבה באמצעות הסעה וקרינה.
המנגנון העיקרי הנכנס לפעולה כאשר אמצעים אלו לא מדביקים את הקצב שבו נצבר החום בגוף הוא מנגנון ההזעה כמובן. כל מנגנוני פיזור והפגת החום מווסתים על ידי מרכזי בקרה הממוקמים בחוט השדרה ובהיפותלמוס וכן באמצעות מרכזי בקרב פריפריים הממוקמים בעיקר בעור.
בזמן פעילות גופנית מאומצת יתר על המידה, הטמפרטורה המוחית עולה עד ארבעים מעלות צלזיוס. במקביל לכך חלה ירידה בזרימת הדם למוח ובנוסף מתרחשים בפעילות החשמלית המוחית. שינויים אלה עלולים להשפיע על הסובלים מאפילפסיה, הניחנים בסף פרכוס נמוך. הכוונה היא לכך ששינויים קטנים בפעילות החשמלית של המוח שלא היו גורמים לפרכוס באדם בריא, עלולים להוביל לפרכוס חמור באדם הסובל מאפילפסיה.
נישום יתר כטריגר להתקפים
היפרוונטילציה (נישום יתר) היא תופעה שכיחה מאוד במקרים של עומס חום ומכת חום. נישום יתר ידוע כטריגר עצמאי להתקפי אפילפסיה בחולים, ככל הנראה על רקע השינוי בלחץ החלקי של הפחמן הדו חמצני בדם. למעשה כאשר צריכים לעורר התקף בחולה לצורך ביצוע בדיקת EEG, בדרך כלל נעשה ניסיון להשרות התקף באמצעות נישום יתר. זוהי לפיכך דרך נוספת שבה משפיע עומס חום על הסיכון להתפתחות התקף אפילפסיה.
התייבשות כטריגר להתקפים
תופעה נוספת הקשורה לאפילפסיה המופיעה בשכיחות גבוהה יחסת במצבים של עומס חום היא התייבשות. התייבשות גורמת לשינוי ריכוזי המינרלים בדם, שכן כאשר נפח הדם יורד בעקבות ההתייבשות, ריכוז המינרלים נמצא בעלייה, בדגש על נתרן. כמו כן,
שתיית מים מעבר לצורך עלולה להוביל לתופעה ההפוכה ולגרום להיפונתרמיה, כלומר רמות נמוכות מדי של נתרן בדם.
הן היפונתרמיה והן היפרנתרמיה עלולות להוביל לשינויים בפעילות החשמלית המוחית ולהגדיל את הסיכוי להתפרצות של התקף אפילפסיה. מעבר לכך, חשוב לציין כי התייבשות עלולה לגרום לשינוי בריכוז החומרים הפעילים של התרופות האנטי אפילפטיות ויש לתת על כך את הדעת כאשר מטפלים בחולה אפילפטי הסובל מהתייבשות.
כיצד ניתן לצמצם את הסיכוי להתקף אפילפסיה בעומס חום?
ראשית חשוב מאוד להעלות את המודעות לכך שעומס חום יכול להוות טריגר להתקפים אפילפטיים בסובלים מאפילפסיה. נושא זה חשוב במיוחד במדינת ישראל, שבה ישנם אזורים רבים בהם מתקיים עומס חום לעתים קרובות. בבקעת הירדן למשל, שורר ברציפות עומס חום כבד החל מחודש יוני ועד חודש ספטמבר.
בנוסף לכך, בכל מקרה של עומס חום חשוב ביותר להימנע מפעילות גופנית, להקפיד על שתייה מרובה של מים, להימנע מחשיפה לשמש ולשהות במקומות מוצלים או ממוזגים.
