ניוון מקולרי גילי הינו הגורם הנפוץ ביותר לעיוורון בעולם המפותח וגם בישראל. המחלה פוגעת במקולה אשר במרכז הרשתית המשמשת כשכבה הפנימית המצויה בחלק התחתון של גלגל העין. המקולה היא האזור המרכזי ברשתית האחראי על חדות הראיה הדרושה לקריאה, נהיגה וזיהוי פנים.
שלבי המחלה
לניוון מקולרי גילי ישנם שני שלבים, הראשון יבש אשר לרוב אינו יוצר פגיעה משמעותית בראיה ושלב רטוב המהווה שלב מתקדם בניוון מקולרי גילי. שלב זה מאופיין בצמיחת כלי דם מתחת לרשתית באזור המקולה, אשר מסיטים את הרשתית ממקומה ומתוכם דולפים נוזלים, שומנים וחלבונים אל מתחת לרשתית וייתכן גם דימום. מצב זה גורם נזק לתפקוד הרשתית וגורר ירידה משמעותית בחדות הראיה.
גיל כגורם סיכון מרכזי
שכיחות ניוון מקולרי גילי קשורה בגיל. המחלה אינה נפוצה לפני גיל 60, אך שכיחותה עולה באופן משמעותי לאחר גיל זה ובגיל 75 ניתן למצוא סימנים לבעיה בקרב שיש מהאוכלוסייה. 90% ממקרי העיוורון על רקע נמ"ג נובעים מהתפתחות של השלב הרטוב כאשר הגיל מהווה את גורם הסיכון המשמעותי ביותר ולאחריו גומרים תורשתיים.
על אף שהסיבות אינן ידועות לחלוטין, נמצא כי תזונה עשירה בדגים ובירקות ירוקי עלים עשויה להפחית את הסיכון למחלה ככל הנראה בשל הימצאות בלוטאין בהם, חומר המצוי ברשתית ומגן עליה מנזקים של קרינת השמש ומעקה חמצונית.
חשיבות האבחון המוקדם
אבחון של ניוון מקולרי גילי מתבצע באמצעות בדיקת קרקעית העין בידי רופא עיניים בעזרת שימוש במנורת סדק. ממצאים אופייניים למחלה כוללים שינויים באפיתל הצבעוני ברשתית, צמיחת כלי דם מהדמית וניוון והצטלקות של האפיתל והמקולה.
עם זיהוי שלב יבש של ניוון מקולרי גילי, יש להתחיל במעקב תקופתי בכל 3-12 חודשים בהתאם לחומרת הבעיה. מטרת המעקב לזהות מוקדם מעבר לשלב הרטוב כדי למנוע אובדן ראיה משמעותי. מכיוון שהשלב היבש לרוב אינו כולל ירידה בראיה, קיים קושי באבחון מוקדם של המחלה ולכן ישנה חשיבות בביצוע בדיקות עיניים מקיפות מדי תקופה.
דרכי טיפול בשלב הרטוב
עם האבחון של השלב הרטוב של המחלה יש חשיבות להתחיל בטיפול באופן מהיר על מנת למנוע ולעצור את צמיחת כלי הדם ולהביא לספיגת הנוזל אשר דלף מכלי הדם לרשתית כדי להפחית את הנזק לרשתית ולשמר את הראיה.
- הטיפול בשלב הרטוב כולל הזרקת חומרים אשר מעכבים את פעילות החלבון VEGF החיוני לצמיחת כלי הדם, כמו כן ניתן להיעזר בטיפול לייזר להשלמת הטיפול.
- ישנן תרופות אשר מקובל להזריק לעין בהן אבסטין, תרופה אשר נמצא במחקרים קליניים שגורמת להתייצבות ואף לשיפור בחדות הראיה. תרופה נוספת היא לוסנטיס אשר מראה תוצאות של שיפור ניכר בחדות הראיה ב-30%-40% מהחולים וכן ניתן להשיג באמצעותה מניעה של ירידה בחדות הראיה בקרב כ-90% מהמטופלים. ברוב המקרים קיים צורך בטיפול מתמשך ובהזרקות מרובות כדי להשיג שליטה בצמיחת כלי הדם.
- טיפול פטודינאמי מטפל בשלב הרטוב של המחלה באמצעות הזרקת חומר רגיש לאור אל הווריד, החומר מצטבר בכלי הדם המצויים מתחת לרשתית ולאחר מכן מטפלים במקום בלייזר באורך גל אשר יוצר רדיקלים חופשיים המופרשים מהחומר אשר הוזרק. טיפול זה מפחית את הסיכון לאובדן ראיה בכ-50% לעומת חולים אשר בהם לא בוצע הטיפול, אולם מידת יעילותו נמוכה בהשוואה לטיפולים בזריקות תוך עיניות.
- במקרים בהם חלה פגיעה קשה בשתי העיניים של החולה, יש להפנותו למרפאה לשיקום הראיה כאשר באמצעות שיקום ראייתית מקצועי ניתן להשיב את רובם של התפקודים אשר נפגעו כתוצאה מפגיעה בראיה המרכזית.
אולי יעניין אותך גם:
