השימוטו תירואידיטיס היא מחלה אוטואימונית הגורמת להגדלה ולהרס הדרגתי של בלוטת התריס. המחלה מופיעה בשכיחות גבוהה יותר בנשים (1:15-20) ושיא השכיחות שלה בין גיל 30 ל-50.
המחלה נקראה על שם ד"ר האקארו השימוטו, שתיאר בשנת 1912, ארבעה מקרים של נשים שסבלו מהפרעה כרונית בבלוטת התריס. ארבע המטופלות חלקו מספר תסמינים וסימנים משותפים, בדגש על בלוטת תריס מוגדלת, הסננה של לימפוציטים, לייפת (פיברוזיס) וניוון של פרנכימת הבלוטה.
המאמר שפורסם בגרמניה, הרחיב את ההבנה לגבי תת פעילות של בלוטת התריס, המופיעה ללא חסרים תזונתיים. עד לפרסום המאמר, הבעיה הייתה מוכרת בעיקר ככזו המופיעה בעקבות תזונה דלה ביוד, הנחוץ לייצור הורמוני הבלוטה. רק בשנת 1957, הכירו במחלה כמחלה אוטואימונית ולמעשה הייתה זו המחלה האוטואימונית הראשונה שזוהתה, הפוגעת באיבר ספציפי.
מה הם הגורמים למחלת השימוטו תירואידיטיס?
בדומה ליתר המחלות האוטואימוניות, גם במקרה של מחלת השימוטו תירואידיטיס, לא ניתן להצביע על גורם אחד ויחיד באופן ברור, שאחראי להתפרצות המחלה.
ככול הנראה יש למחלה מרכיבים גנטיים מסוימים, אך כדי שהמחלה תתפרץ, צריכים להתקיים גם התנאים הסביבתיים המתאימים. עד כה זוהו לא מעט שינויים גנטיים הקשורים למחלה ושעשויים להגדיל את הסיכון ללקות בה, אך כפי שציינו, המרכיבים הגנטיים אינם הגורמים היחידים להתפרצותה.
בנוסף, לפי אחת התיאוריות שהועלו בנושא, ייתכן כי ישנו חיידק או נגיף, שמערכת החיסון מזהה כאויב, המזכיר במידה רבה את תאי בלוטת התריס. לפיכך כאשר המערכת נחשפת לפתוגן, היא נוצרת אותו בזיכרון ובשלב מאוחר יותר, מזהה בטעות את תאי הבלוטה כאותו אויב שיש למגר. לפי תיאוריה אחרת, תאי בלוטת התריס מציגים מסיבה לא ברורה מולקולותMHC מסוג II, המאותתות לתאי מערכת החיסון כי יש להשמידם.
למחלה ישנם מספר גורמי סיכון הכוללים בין היתר מחלות אוטואימוניות אחרות. הכוונה היא לכך שקיום של מחלה אוטואימונית אחרת, בדגש על צליאק, ויטיליגו וסוכרת סוג 1, מגדיל את הסיכון של החולה לחלות במחלת השימוטו תירואידיטיס.
מה הם התסמינים של מחלת השימוטו תירואידיטיס?
מחלת השימוטו תירואידיטיס יכולה לבוא לידי ביטוי במגוון רחב ביותר של תסמינים, שמקורם בירידה ברמת הורמוני בלוטת התריס בדם. התסמינים השכיחים ביותר הם עייפות ותשישות שלא מופגת לאחר שינה, עלייה במשקל וחוסר יכולת לרדת במשקל, חיוורון ונפיחות בפנים, אי סבילות לקור, כאבי שרירים ומפרקים, עצירות, עור יבש ודק, אי סדירות של המחזור החודשי או דימום מסיבי מהרגיל, דיכאון, הפרעת חרדה, דופק איטי ובעיות פוריות, הגורמות לקושי להיכנס להיריון או לשמור על ההיריון. בלוטת התריס עשויה להפוך לקשה וגדולה, אך החולה לא יסבול מכאבים בבלוטה.
כיצד מאבחנים את מחלת השימוטו תירואידיטיס?
האבחנה של מחלת השימוטו תירואידיטיס כוללת מספר שלבים, כאשר בשלב הראשון בהתעורר החשד למחלה, מבצעים בדיקת דם לבירור רמת ה-TSH. אם מתברר כי בדמו של המטופל ישנו ריכוז גבוה מהנורמה של TSH, ניתן להסיק שבלוטת התריס לא מפרישה מספיק הורמונים.
זאת כיוון שההפרשה שלה מבוקרת במנגנון של היזון חוזר: כאשר רמות הורמוני בלוטת התריס נמוכות מדי, בלוטת יותרת המוח מפרישה כמות גדולה יותר של TSH, כדי לעודד את בלוטת התריס להפריש הורמונים.
לרוב ניתן לאבחן שהמטופל סובל מהשימוטו תירואידיטיס כאשר ישנו שילוב בין רמות גבוהות של TSH לבין נוכחות של נוגדנים עצמוניים הפועלים נגד מרכיבים שונים של בלוטת התריס (Anti-thyroid antibodies).
למרבה הצער, הואיל והמחלה באה לידי ביטוי בתסמינים שאינם ספציפיים, במקרים רבים מתקבלת אבחנה שגויה. כך לדוגמה חולים רבים מאובחנים עם דיכאון, תסמונת קדם וסתית (PMS), פיברומיאלגיה, תסמונת התשישות הכרונית, הפרעת חרדה ועוד.
במקרים מסוימים כדי לבסס את האבחנה יבוצעו מספר בדיקות נוספות כמו בדיקת דם לבירור רמות הורמוני הבלוטה, ביופסיה ואולטרסאונד של בלוטת התריס.
כיצד מטפלים במחלת השימוטו תירואידיטיס?
אין כיום טיפול שיכול להוביל לריפוי של הסובלים מהשימוטו תירואידיטיס: הטיפול הוא תסמיני בלבד ומטרתו לנרמל את רמת הורמוני בלוטת התריס בדם. הוא מבוסס על נטילה של תחליף הורמונלי (levothyroxine), כאשר המינון מותאם לכל חולה באופן אישי, בהתאם לרמת התפקוד של הבלוטה. יש לציין שהטיפול גם מוביל להקטנה של הזפק וכן להפחתת ריכוז הנוגדנים בדם.
>
