הקשר בין בלוטת התריס לבין הפעילות ההורמונלית של הגוף שלנו הוא הדוק בהחלט. הבלוטה משתייכת על המערכת האנדוקרינית של הגוף שלה, ואחד מתפקידיה העיקריים הוא הפרשת הורמונים שונים – המרכזיים שבהם עונים לשם תירוקסין (T4) או תריודוטירונין (T3).
ההורמונים האלה משפיעים בצורה דרסטית על חילוף החומרים בגוף, ולכן חיוניים לגדילה, להתפתחות ולתפקוד שלנו. לצד זה, מייצרת הבלוטה את הקלציטונין, שאחראי על וויסות הסידן בדם.
עד כאן הכל טוב ויפה. הבעיה מתחילה כאשר התפקוד הלא ראוי של בלוטת התריס – תרחיש שהוא מנת חלקם של רבים באוכלוסיה – משפיעה לרעה על המאזן ההורמונלי של הגוף. על הבעיות הנובעות מכך, האבחונים והטיפולים תוכלו לקרוא במאמר הנוכחי.
כאן התמונה הולכת ומסתבכת
כיום, נהוג להבחין בין מספר בעיות שונות המאפיינות את בלוטת התריס, משפיעות על מאזן ההורמונים או אפילו נובעות ממנה. מצב של תת פעילות של בלוטת התריס (היפותירואידיזם) עשוי להיות מאופיין בהפרשת הורמונים בכמות שאינה מספקת על ידי בלוטת התריס (תת פעילות ראשונית), הפרשה שאינה מספקת של TSH על ידי בלוטת יותרת המוח (תת פעילות שניונית) או ייצור שאינו מספקת של ההורמון TRH (תת פעילות שלישונית).
התוצאה היא הרבה מאד תסמינים שליליים פוטנציאליים, ביניהם האטה משמעותית בקצב פעימות הלב, עודף משקל, כאבי מרפקים, אי סבילות לקור, קשיי שינה, דיבור איטי, שיבושים במחזור הוסת אצל נשים, אין אונות ועוד.
גם כשמתבוננים במצב הנגדי והחמור לא פחות – פעילות יתר של בלוטת התריס (היפרתירואידיזם) – מבינים מדוע הוא משפיע לרעה על מאזן ההורמונים בגוף. כאן, ייצור ההורמונים נעשה בקצב גבוה מדי, כשלרוב הסיבה לכך היא בבלוטת התריס עצמה. מבחינה מעשית פעילות יתר תאופיין ברמות גבוהות מהנורמה של ההורמונים T3 ו-T4, ומנגד רמות של TSH הנמוכות מהנורמה.
קצרה היריעה מלפרט כאן באריכות על כל הסימפטומים הנלווים של פעילות היתר, שנובעים בחלקם הגדול מאותו חוסר איזון הורמונלי הנובע מבלוטת התריס. בין התסמינים אפשר יעצבנות, קשיי שינה, עייפות, רעידות, היפראקטיביות – והרשימה למרבה הצער עוד ארוכה.
אז מה אפשר לעשות?
כפי שראיתם מהסקירה שהובאה עד כה, בעיות בבלוטת התריס קשורות להורמונים באופן הדוק. הקשר הזה משפיע הן על אבחון המחלות והן על הטיפול בהן. ברמה האבחונית, זה קשה ולעיתים בלתי אפשרי ללמוד על בעיות בבלוטת התריס דרך התסמינים, שנוטים להיות כלליים או לחלופין רחבים מאד: באותה מידה הם עלולים להעיד על אינספור בעיות אחרות בגוף האדם, איבריו ומערכותיו.
המפתח הוא אבחון נכון ומדויק, שנעשה בעיקר באמצעות בדיקת דם שבאה לבחון את ערכי ההורמונים הרלוונטיים. יש אבחונים אחרים ובדיקות שנכנסות לתמונה במקרה של בלוטת התריס, דוגמת אולטרה סאונד או צילומי CT, ואפשר לשלב גם אותם במטרה לאתר כשלים בתפקוד או לחלופין גושים המופיעים בבלוטה (שיש להם כמובן פוטנציאל ממאיר וסרטני).
יש כיום שורה ארוכה של אפשרויות טיפול בבעיות בבלוטת התריס. קו הטיפול הראשון שנכנס לתמונה ברוב המקרים הוא תרופות כגון אלטרוקסין, שבאופן לא מפתיע מבוססות על השיבושים ההורמונליים שתיארנו מעלה: יש תרופות שתכליתן להחליף את פעילות של ההורמונים ה"טבעיים", להתגבר על חוסרים שונים וכן הלאה.
זה לא אומר שאי אפשר לטפל בבעיות בבלוטת התריס גם בדרכים אחרות – טיפולים כירורגיים הם למשל חיוניים במצבים החמורים יותר – אבל שהנטייה תהיה קודם כל להעניק טיפול הורמונלי באמצעות תרופות.
עוד משהו חשוב הוא מעקב, הנערך לרוב באופן תדיר על פי הנחיית הגורם המטפל. המטרה היא לראות את השינויים בפעילות ההורמונים הקשורים לבלוטת התריס, בשאיפה כמובן שהטיפולים יחזירו אותה למצב התקין.
>
