ההשערה לפי האפילפסיה היא הפרעה העוברת בתורשה קיבלה חיזוק רציני במהלך המאה התשע עשרה, כשמושבות סגורות של חולים הסובלים מפרכוסים החלו להתפתח באזורים שונים בעולם, שהזכירו במידה רבה את מושבות המצורעים. בנוסף לכך, חוקקו חוקים שאסרו על חולי אפילפסיה להינשא לאנשים בריאים ובאזורים מסוימים אף ביצעו עיקורים וסירוסים של חולי אפילפסיה על מנת למנוע מהם להתרבות ולהעביר את מחלתם לדורות הבאים.
כיום לעומת זאת כבר ידוע וברור לכל העוסקים בתחום כי רק חלק קטן מאוד מהתסמונות האפילפטיות אכן מועברות בתורשה.
האתגר המשמעותי בביצוע של מחקרים גנטיים בתחום האפילפסיה
לפני שניתן בכלל למצוא את המרכיב הגנטי בגורמים לתסמונות אפילפטיות, צריך להבהיר את מה שידוע לנו על טבען של המחלות והבעיות השונות הכרוכות בביצוע של הערכה גנטית למצבים האלו. ההפרעה האידיאלית המתאימה למחקרים גנטיים היא פגיעה מסוימת המופיעה כבר בלידה.
התסמינים הקליניים לא משתנים במהלך החיים, לא מושפעים מתנאי הסביבה וקיימים בכל החולים הנושאים את המוטציה הגנטית הרלוונטית. כמו כן במצב אידיאלי לא יתפתחו מוטציות גנטיות חדשות באופן ספונטני במשפחות החולים.
עם זאת, מעט מאוד תסמונות גנטיות אכן עונות על הקריטריונים האלו, כשבין היתר מדובר בתסמונת על שם הנטינגטון. רוב רובם של הסובלים מאפילפסיה לוקים בתסמונות נרכשות, כאשר רק חמישית מהמבוגרים מציגים מחלה שהופיעה על רקע גנטי ורק שליש מהילדים סובלים מאפילפסיה בעלת מרכיבים גנטיים. בנוסף לכך, בקרב חלק לא מבוטל מציבור החולים הסובלים מאפילפסיה על רקע גנטי ישנה חדירות משתנה של המוטציה.
מעבר לכל זה, יהיה בעייתי מאוד בלשון המעטה לזהות אפילפסיה המוגבלת לגיל הרך כמו לדוגמה במקרה של אבסנס של גיל הילדות ואם לא די בזה, הרי שלחלק מהתסמונות האפילפטיות, קיימת נטייה ברורה להתפתחות של מוטציות חדשות.
אחת הבעיות הגדולות ביותר במחקר הגנטי של התסמונות האפילפטיות השונות היא שלמעשה לא מדובר במחלה אחת, אלא במחלות רבות שהינן בעלות גורמים שונים ופרוגנוזות שונות. לאור כל זאת, אין זה פלא שבמחקרים שבהם ביקשו לחקור אוכלוסיות גדולות יחסית של חולי אפילפסיה במטרה לאתר גורמי סיכון לחלות באפילפסיה, נתקלו במגוון רחב של קשיים מתודולוגיים.
העדויות הקליניות למרכיבים הגנטיים התורמים להתפתחות אפילפסיה
למרות כל המגבלות שהוצגו לעיל, עדיין ישנן עדויות חותכות רבות לכך שישנם מרכיבים גנטיים מסוימים התורמים להתפתחות של תסמונות אפילפטיות. כך לדוגמה במחקר רחב היקף שבו לקחו חלק 612 חולים, נמצא כי ל- 27.7% מהחולים היה קרוב משפחה אחד לפחות מדרגה ראשונה או שנייה שסבל מפרכוסים ול- 9.2% מהחולים היה לפחות ילד אחד שסבל מפרכוסים.
בנוסף לכך, במחקרים שבדקו תאומים, נמצא כי ההתאמה בהתפתחות מחלה אפילפטית חזקה יותר בצורה משמעותית בתאומים זהים בהשוואה לתאומים לא זהים. באופן כללי במחקרים רבים שבדקו את ההבדלים בהיארעות המחלה במשפחות של חולי אפילפסיה בהשוואה להיארעות המחלה באוכלוסייה הכללית, נמצא כי באופן גורף ההיארעות גבוהה יותר במשפחות של חולי אפילפסיה.
אפילפסיות שמופו גנטית
- אפילפסיה מיוקלונית של גיל הנעורים – בשנת 1988 זוהה הגן המוטציוני המשותף לחולים בתסמונת זו, בזרוע הקצרה של כרומוזום 6.
- אפילפסיה משפחתית שפירה של הילדות – בשנת 1989 זוהה הגן המוטציוני הגורם לתסמונת זו על הזרוע הארוכה של כרומוזום 20.
- אפילפסיה מיוקלונית פרוגרסיבית – תסמונת זו מועברת באופן אוטוזומלי רצסיבי והגן המוטציוני שגורם לתסמונת ממוקם על כרומוזום 21.
- התקפי אבסנס של הילדות והתקפי אבסנס של גיל הנעורים – ככל הנראה הגן המוטציוני הגורם לשתי התסמונות ממוקם על כרומוזום 20.
- לצד התסמונות האפילפטיות הגנטיות, ישנן תסמונות גנטיות המקושרות לשכיחות גבוהה של אפילפסיה בלוקים בהן, כמו לדוגמה תסמונת דאון (טריזומיה 21) שחמישה עשר אחוז מהלוקים בה סובלים מפרכוסים, טריזומיה 13, טריזומיה 18 וטריזומיה 22 (כרבע מהחולים סובלים מפרכוסים), תסמונת Wolf (עד שבעים אחוז מהלוקים בתסמונת זו סובלים מפרכוסים) ועוד.
