האינטראקציה בין הפרעות פסיכיאטריות לאפילפסיה מורכבת ורבת רבדים. כך למשל רבים לא יודעים זאת, אך הטיפול התרופתי, עליו מבוסס עיקר הטיפול ברוב חולי האפילפסיה, עלול לגרום להתפתחות של תסמינים פסיכיאטריים. מצד שני, ישנן תרופות פסיכיאטריות שונות, שעשויות להוריד את סף הפרכוס של המטופלים ולהגדיל את הסיכוי להתקפים אפילפטיים במטופלים פסיכיאטריים.
מעבר לכך, קיימת הסכמה כללית בקרב המומחים בתחום בנוגע לזה שההימצאות של הפרעות נוירו-התנהגותיות בקרב חולי אפילפסיה גבוהה יותר מההימצאות של הפרעות אלה באוכלוסייה הכללית. לפי ההערכות העדכניות ביותר שיש בידינו כיום, נראה כי בין 20%-30% מחולי האפילפסיה סובלים מבעיות פסיכיאטריות שונות.
אילו הפרעות פסיכיאטריות שכיחות בקרב חולי אפילפסיה?
- הפרעות פסיכוטיות – לפי מחקרים שונים, נראה כי שכיחות ההפרעות הפסיכוטיות בקרב אוכלוסיית חולי האפילפסיה נעה בין 2-9 אחוז. גורמי הסיכון לפתח הפרעות פסיכוטיות באוכלוסייה זו כוללים בין היתר אבחון אפילפסיה בגיל מוקדם מאוד, התקפים חלקיים מורכבים, אינטליגנציה גבולית והיסטוריה משפחתית של הפרעות פסיכוטיות. בקרב חלק מהחולים הסובלים במקביל מאפילפסיה והפרעה פסיכוטית, ניתן לראות תופעה הנקראת forced normalization, הבאה לידי ביטוי בהחמרת התסמינים הפסיכוטיים לאחר נרמול הפעילות המוחית החשמלית באמצעות תרופות אנטי-אפילפטיות.
- הפרעה דו קוטבית – השכיחות של תסמינים ביפולריים בחולי אפילפסיה גבוהה פי 6.6 משכיחות התסמינים באוכלוסייה הכללית.
- דיכאון – ההפרעה הפסיכיאטרית השכיחה ביותר בקרב חולי אפילפסיה היא דיכאון (8-48%). שכיחות גבוהה במיוחד של דיכאון ניתן לראות בחולים הסובלים מהתקפים חלקיים המתחילים באונה המצחית או הרקתית. כמו כן ניתן לראות שכיחות גבוהה יחסית של דיכאון בקרב חולי אפילפסיה הסובלים מהתקפים שאינם נשלטים. בקרב חולים אלה אבחון של דיכאון הינו בעל השפעה משמעותית יותר על איכות החיים מאשר חומרת ותדירות ההתקפים. תרופות אנטי אפילפטיות שעשויות לגרום לדיכאון הן בעיקר פנוברביטל, פרימידון, ויגבטרין, טופירמט ופלבמט.
- התנהגות אובדנית – התנהגות אובדנית (מחשבות אובדניות, ניסיון התאבדות או התאבדות) שכיחה יותר בצורה משמעותית בחולי אפילפסיה מאשר באוכלוסייה הכללית. למעשה נראה כי למשל השכיחות של התאבדות בחולי אפילפסיה הסובלים מאפילפסיה של האונה הרקתית גבוהה פי 25 משכיחותה בקרב האוכלוסייה הכללית.
- הפרעות חרדה – תסמינים חרדתיים מופיעים בשכיחות גבוהה מאוד בחולי אפילפסיה, כאשר התסמינים יכלים להופיע במהלך ההתקף האפילפטי, לפניו או אחריו. הסיכון לחרדה גבוה יותר בחולים הסובלים מאפילפסיה מוקדית, בדגש על אפילפסיה מוקדית של האונה הרקתית מאשר בחולים הסובלים מאפילפסיה כללית.
- הפרעות אישיות – הפרעות אישיות בחולי אפילפסיה עשויות להשפיע על השליטה בהתקפים ועל איכות החיים בצורה דרסטית. בין היתר נמצא כי 23% מהחולים הסובלים מאפילפסיה מיוקלונית של גיל הנעורים לוקים בהפרעות אישיות.
אילו גורמים יכולים להסביר את הקשר בין הפרעות פסיכיאטריות לאפילפסיה?
חוקרים רבים בחנו את הקשר המורכב שבין הפרעות פסיכיאטריות לאפילפסיה, אך נכון להיום אין מנגנון אחד או תיאוריה בודדת המסוגלים להסביר קשר זה. כך לדוגמה ישנם חוקרים הסבורים כי חלק מחולי האפילפסיה מפתחים תסמינים פסיכיאטריים על רקע הקושי עמו הם מתמודדים בחיי היומיום.
כמו כן ישנם חוקרים הסבורים כי לאפילפסיה ולהפרעות הפסיכיאטריות מהן סובלים חלק מהם, ישנם גורמים נוירולוגיים משותפים, כלומר שאותו מנגנון פתופיזיולוגי העומד מאחורי האפילפסיה, יכול להסביר את התסמינים הפסיכיאטריים שהופיעו במטופל.
בנוסף לכך, כפי שציינו, לא אחת ניתן לקשר בין התסמינים הפסיכיאטריים לתרופות האנטי אפילפטיות שנוטלים החולים או לחילופין את הפרכוסים לתרופות הפסיכיאטריות. בין ובין כך, חשוב להעלות את הנושא למודעות של הרופאים המטפלים בחולי אפילפסיה, חולי האפילפסיה ובני משפחותיהם כמובן.
