אנשים המתמודדים עם אפילפסיה ובני משפחותיהם כמובן, מודאגים בדרך כלל מכך שבמהלך הפעילות הגופנית או בעקבות הפעילות הגופנית יתפתח התקף אפילפטי. כתוצאה מכך, סובלים לעתים החולים מהגנת יתר, איסורי פעילות מיותרים ותחושת בידוד חברתי (במקרה של ילדים קטנים למשל, שלא מורשים להשתתף בשיעורי ספורט).
לאור זאת, חשוב ביותר להבין את ההשפעה של הפעילות הגופנית על הפעילות החשמלית של המוח באופן ספציפי ועל האפילפסיה באופן כללי.
חשוב לציין כי אכן ישנם דיווחים על התקפים שהתפתחו כתוצאה מפעילות גופנית. עם זאת, מדובר על דיווחים בודדים ובאופן כללי ניתן בהחלט לכתוב כי התקפים בזמן אימון גופני הם נדירים. כמו כן ישנם מספר מחקרים שהראו כי אפילפסיה עשויה אפילו להשתפר לאחר אימון גופני.
כיצד פעילות גופנית יכולה לשפר את הפעילות החשמלית המוחית?
המנגנונים המשפיעים על הפעילות החשמלית המוחית במהלך האימון הגופני עדיין לא ברורים עד תום. עם זאת, ישנן כמה נקודות שחשוב להתייחס אליהן. כך לדוגמה נישום יתר הוא אחד האמצעים המשמשים כיום להגברת הפעילות החשמלית המוחית בעלת האופי האפילפטי במבדקי אא"ג. עם זאת, במהלך פעילות גופנית, נישום יתר דווקא תורם לשיפור תמונת האא"ג.
נישום יתר במהלך אימון גופני הוא למעשה תגובה אוטומטית לדרישה המוגברת של הגוף לחמצן. על ידי נשימת יתר אנחנו מונעים מצב של היפרקפניה, כלומר רמה גבוהה מדי של פחמן דו חמצני בדם וזאת בניגוד לנישום יתר בזמן מנוחה, הגורם לעלייה ברמת הפחמן הדו חמצני בדם.
בנוסף לכך, גם שחרור של בטא אנדורפין במהלך הפעילות הגופנית תורם לשיפור תרשים האא"ג וייתכן מאוד שגם לריכוז ולערנות הנחוצים למתאמן במהלך האימון ישנה השפעה אנטי אפילפטית מסוימת. עם זאת, לא ברור עדיין כיצד אלו האחרונים תורמים לשיפור הפעילות החשמלית במדויק. באופן כללי ידוע כיום כי כושר גופני טוב מסייע להפחתת תכיפות ההתקפים האפילפטיים בחולים ולשיפור השליטה בהתקפים.
מה היא ההשפעה של הטיפולים התרופתיים על הפעילות הגופנית?
תרופות אנטי אפילפטיות מהוות את הבסיס של הטיפול בסובלים מאפילפסיה. רוב רובן של התרופות הנרשמות כיום לחולים גורמות לאדישות ולעייפות המהוות מכשול ברור עבור מטופלים המעוניינים לעסוק בפעילות גופנית. תופעות לוואי שכיחות נוספות שעשויות לפגום ביכולת לעסוק בפעילות גופנית הן למשל טשטוש ראייה, ראייה כפולה, קואורדינציה לקויה, קשיי ריכוז ועוד.
מאחר ולכל תרופה ישנה השפעה שונה על המטופל ומאחר וכל מטופל מגיב מעט אחרת לתרופות השונות, חשוב להתאים את התרופה לכל מטופל באופן אישי תוך כדי שלוקחים בחשבון את הפעילות שבה עוסק המטופל. עוד יש לציין בהקשר הפרמקולוגי, כי האימון הגופני עשוי להשפיע על ריכוזן של תרופות אנטי אפילפטיות שונות בדם.
אי לכך, יש לעקוב בצורה קפדנית אחרי ריכוזי התרופות בדם, בעיקר במהלך החודשיים הראשונים, בחולים המקפידים על אימונים קבועים.
אין כיום הסכמה גורפת בנוגע למשמעות הקלינית של האופן שבו משפיעה הפעילות הגופנית על הפעילות האנזימטית הכבדית, שכן המחקרים השונים שנערכו בנושא זה העלו ממצאים לא אחידים.
פעילות גופנית בחולי אפילפסיה לאחר ניתוחי מוח
הניתוח הנפוץ ביותר לטיפול בחולים אפילפטיים שסובלים מאפילפסיה העמידה לטיפול התרופתי הוא ניתוח לכריתת אונה חלקית במסגרתו כורתים חלק מהרקמה הטמפורלית. טיפול זה מתאים עבור הסובלים מאפילפסיה מוקדית בעוד שניתוח לחיתוך כפיס המוח הוא הניתוח הנפוץ בקרב הלוקים באפילפסיה כללית.
עדיין לא ברור מה היא ההשפעה המדויקת של הניתוחים השונים על היכולת של המטופלים לעסוק בפעילות גופנית. עם זאת, ישנם שני כללי ברזל שאין לעבור עליהם במטופלים אלה להלן:
- כל פעילות גופנית שהיא יש לבצע באופן הדרגתי ביותר. את תכנית האימונים יש לבנות כך שבשלב הראשון הפעילות תתבצע בעצימות נמוכה מאוד ורק אם המטופל לא סובל משינויים במצבו, ניתן להתקדם בהדרגתיות ולהגביר את העצימות בצורה מתונה ביותר.
- יש להימנע מספורט מגע או כל סוג אחר של ספורט המעמיד את המטופל בסיכון גבוה לפגיעות ראש.
- מטופלים שעברו ניתוח להשתלת קוצב לעצב התועה צריכים להגן על הצוואר שלהם במהלך האימון על מנת למנוע פגיעה בקוצב או בעצב.
טריגרים להתקף הרלוונטיים לפעילות גופנית
חולה אפילפסיה המעוניין לעסוק בפעילות גופנית צריך להכיר את כל הטריגרים שעשויים לעורר התקף אפילפטי, הרלוונטיים לאימון גופני. בין היתר מדובר על הטריגרים הבאים:
- מחסור בשינה או עייפות יתר.
- היפוקסיה, הרלוונטית בעיקר לענפי ספורט המבוצעים בגובה רב.
- היפונתרמיה, הקשורה באיבוד מוגזם של אלקטרוליטים.
- היפרנתרמיה הקשורה בהתייבשות.
- היפוגליקמיה הנובעת כתוצאה מתזונה לא מאוזנת לפני האימון הגופני.
- היפרתרמיה הקשורה בחום ותשישות פיזית במהלך האימון.
