אפילפסיה היא מחלה שיכולה להופיע בכל גיל, אך בקרב למעלה משבעים אחוז מהחולים היא מאובחנת לפני גיל עשרים. לפי ההערכות המחקריות, כ-70% מהילדים הסובלים מאפילפסיה, לא יסבלו מהמחלה בבגרותם.
עם זאת, אפילפסיה בתקופת הילדות מצדיקה התייחסות מיוחדת מבחינה טיפולית וזאת כיוון שבמהלך הילדות המחלה עלולה להשפיע על תחומים מסוימים בחיים, הרלוונטיים בעיקר לילדים ופחות לחולים מבוגרים.
כך לדוגמה ישנם ילדים רבים הסובלים מאפילפסיה המוגבלים בשל המחלה על ידי הוריהם בצורה מוגזמת ולא מורשים למשל לקחת חלק בפעילויות חברתיות מסוימות. כמו כן הן המחלה עצמה והן הטיפולים התרופתיים עשויים לגרום לפגיעה ביכולת הריכוז, להוביל להיעדרויות מרובות מהלימודים ולפגוע בהישגים הלימודיים, למרות שהתפלגות האינטליגנציה בילדים הסובלים מאפילפסיה דומה להתפלגות האינטליגנציה בילדים ללא אפילפסיה.
הגורמים לאפילפסיה בילדים
ביותר מ-50% מהמקרים לא ניתן לאבחן את הגורם לאפילפסיה. אם ההתקפים האפילפטיים מתפתחים במהלך חודשי החיים הראשונים, בדרך כלל הסיבות לכך יהיו חוסר חמצן בלידה או דימום מוחי שגרמו לנזק מוחי סביב הלידה. כמו כן אבחון של אפילפסיה בחודשי החיים הראשונים לרוב מעיד על אפילפסיה כתוצאה מנזק מוחי שנגרם כתוצאה ממחלה גנטית או מום מוחי מולד. גידול מוחי מהווה גורם אפשרי אם כי לא שכיח לאפילפסיה בילדים כאשר בגיל בית הספר היסודי שכיחות בעיקר מחלות אפילפטיות תורשתיות.
כיצד מאבחנים אפילפסיה בילדים?
לאחר ההתקף הראשון, יש להפנות את המטופל לנוירולוג ילדים. נוירולוג הילדים צריך לאסוף כמה שיותר מידע בנוגע לאופי ההתקף, להיסטוריה הרפואית המשפחתית, לגורמי סיכון שונים שיכולים להסביר את ההתקף ועוד. אם מדובר באפילפסיה מוקדית, ייתכן שהמטופל יופנה לביצוע בדיקת MRI ואילו הבדיקה הבסיסית ביותר המשמשת לאבחון היא בדיקת EEG. במקרים מסוימים הילד יאושפז למשך מספר ימים על מנת לבצע בדיקת EEG המשולבת עם צילום וידאו רציף, המאפשרת לקבל מידע בנוגע לפעילות החשמלית המוחית ולתעד
את התמונה הקלינית בזמן התקף.
טיפול באפילפסיה בילדים
סך הכול ישנן כעשרים תרופות שונות לטיפול באפילפסיה. בקרב 50% מהילדים התרופה הראשונה שבה ייעשה שימוש תספק מענה הולם להתקפים ואילו בקרב עשרים וחמישה אחוז מהילדים, התרופה השנייה שבה ייעשה שימוש תסייע למניעת ההתקפים (או שילוב בין מספר תרופות). עם זאת, בקרב רבע מהמטופלים המחלה תהיה עמידה לטיפול התרופתי. למעשה אם לא נצפית תגובה טובה לשלושה סוגים של תרופות, רוב הסיכויים שמדובר במחלה עמידה.
אם במשך מספר שנים הילד לא סובל מהתקפים, ניתן לנסות להפחית את המינון התרופתי בצורה הדרגתית. במקרים רבים מאוד גם לאחר הפסקת הנטילה של התרופות ההתקפים לא חוזרים. החלפת התרופה נדרשת במקרים בהם הטיפול גורם לתופעות לוואי מטרידות כמו לדוגמה השמנה, פגיעה בתפקודי הכבד, נשירת שיער, אבנים בכליות ועוד.
בחלק מהילדים הסובלים מאפילפסיה העמידה לטיפול התרופתי ניתן לנסות לטפל באמצעות הסרה כירורגית של המוקד האפילפטי. במקרים שבהם גם הטיפול התרופתי וגם הטיפול הכירורגי לא מצליחים להביא לתוצאות משביעות רצון, ניתן לנסות לטפל באמצעות דיאטה קטוגנית. דיאטה זו מבוססת על צריכה מרובה של שומנים והתנזרות כמעט מוחלטת מחלבונים ופחמימות.
כמו כן במקרים העמידים לטיפולים הקונבנציונאליים, ניתן לנסות לטפל באמצעות השתלת קוצב וגאלי. הקוצב מושתל בניתוח מתחת לשריר בית החזה ושולח פולסים חשמליים לעצב התועה. בקרב חמישים אחוז מהמטופלים תוך חצי שנה עד שנה וחצי מתרחשת ירידה של חמישים אחוז בתדירות ההתקפים ובקרב שליש מהחולים נצפית ירידה של 75 אחוז בתדירות ההתקפים.
