ישנה מחלוקת בנוגע להגדרת האפילפסיה העמידה לטיפול תרופתי, אך בדרך כלל נהוג להתייחס לחולה שהתנסה בשני סוגים של תרופות כחולה הסובל מאפילפסיה עמידה. זאת כיוון שאם החולה התנסה בטיפול באמצעות שתי תרופות אנטי אפילפטיות ללא הצלחה, הסיכוי שתרופה שלישית תשפיע על מהלך המחלה בצורה חיובית נע בין 5%-10% בלבד.
על מנת שניתן יהיה לאתר את החולים שיפיקו תועלת מהניתוח יש לבצע מספר בדיקות חשובות וזאת כיוון שהניתוח לא יעיל לטיפול בכל סוגי האפילפסיה. בנוסף לכך, חשוב לבדוק מה תהיה ההשפעה של הניתוח על המטופל, להעריך את דרגת החומרה של האפילפסיה ולבצע שיקול של עלות מול תועלת שבו בוחנים האם התועלת הצפויה עולה על הסיבוכים הפוטנציאליים של הניתוח.
אילו בדיקות יש לבצע לפני הניתוח?
אם לדוגמה מדובר בחולה הסובל מאפילפסיה ממקור מוקדי ונמצא כי הוא מתאים לניתוח, הגורם לריפוי מלא בחלק ניכר מהחולים, יש בראש ובראשונה לאתר את המוקד האפילפטי, על מנת שניתן יהיה להסיר אותו במהלך הניתוח. איתור המוקד האפילפטי הוא תהליך מורכב הכולל בין היתר בדיקת EEG ובדיקת EEG עם צילום וידאו רציף המאפשרות למקם את המוקד האפילפטי במוח. במקרים מסוימים בהם הבדיקות הלא פולשניות לא יסייעו לאיתור המוקד הפרכוסי, ייתכן כי ייעשה שימוש באלקטרודות תוך גולגולתיות וכן לעתים נעשה גם שימוש ב- MEG (מגנטואנצפלוגרפיה) בתור בדיקה משלימה.
לאחר מכן יש לבצע בדיקת הדמיה כמו למשל MRI וזאת כיוון שחשוב לבדוק האם ישנו מום אנטומי כלשהו במוחו של המטופל המהווה את המוקד שגורם להתקפים (המוקד האפילפטוגני). כמו כן לרוב נעשה שימוש בבדיקות שונות למיפוי המוח כמו SPECT ו- PET.
את הפגיעה הנוירולוגית הפוטנציאלית שעשוי לגרום הניתוח מעריכים באמצעות בדיקת Wada, MRI תפקודית (Functional MRI) ומבחנים קוגניטיביים שונים. רק כך ניתן להעריך את הסיכוי לבעיות זכרון או הפרעות שונות בדיבור למשל לאחר הניתוח.
באילו סוגים של אפילפסיה ניתן לטפל באמצעות ניתוח?
התסמונות האפילפטיות העיקריות שניתנות לטיפול באמצעות ניתוח הן אפילפסיה שמקורה בגידול מוחי, פגם בכלי דם מוחיים או כל פגם ממוקד במוח, אפילפסיה של האונה הטמפורלית ופרכוסים אפילפטיים חלקיים (עם התפשטות כללית משנית או בלעדיה). עד לפני זמן לא רב כל כך, לא נהוג היה לטפל בילדים אפילפטיים באמצעות ניתוח, אך כיום הטיפול הכירורגי בילדים הולך ונהייה נפוץ יותר.
הניתוח לטיפול באפילפסיה נכנס לתמונה בעיקר כשמדובר בילדים הסובלים מ- Infantile spasms, Lennox-Gestaut syndrome, Tuberose Sclerosis, Porencephaly, Sturge-Weber syndrome או Chronic Encephalitis. באופן כללי מקובל להציע היום ניתוח אם נמצא הוכחה מוחלטת בבדיקות ההדמיה לקיומו של מוקד אפילפטי הממוקם קרוב מאוד לפני השטח של המוח במטופל הסובל מאפילפסיה העמידה לטיפול תרופתי.
סוגי ניתוחים המשמשים כיום לטיפול בחולי אפילפסיה
ישנו מגוון רחב של סוגי ניתוחים המשמשים כיום לטיפול בחולי אפילפסיה כשבין היתר מדובר על הניתוחים הבאים:
- הסרה של נגעים פתולוגיים ברקמת המוח כמו לדוגמה גידול סרטני או כלי דם פתולוגיים.
- כריתה של האונה הטמפורלית באופן מלא או חלקי.
- חיתוכים תת-רכיתיים (Multiple Subpial transactions) הם חיתוכים המבוצעים כאשר המוקד האפילפטי ממוקם בסמוך לאזורים תפקודיים חשובים. במקרה הזה נעשים חיתוכים במטרה למנוע את התפשטות ההתקף אל מעבר למוקד הראשוני בקליפת המוח. זהו סוג של ניתוח פליאטיבי שכן הוא לא אמור למנוע את ההתקפים אלא רק להפחית את מידת החומרה שלהם.
- ניתוק תפקודי של מחצית מהמוח הגדול או רוב מחצית המוח או הסרה של המיספרה אחת מבוצעים במקרים חמורים במיוחד, כמו לדוגמה במקרה של הלוקים בתסמונת רסמוסן. כאשר הניתוח מבוצע במטופלים צעירים מאוד עד גיל חמש, קיימת אפשרות לכך שההמיספרה הנותרת תצליח לרכוש חלק מהתפקודים המוטוריים הבסיסיים של האונה שיצאה מכלל שימוש. עם זאת, בחולים מעל גיל חמש, התוצאה של הוצאת המיספרה שלמה מכלל תפקוד היא בין היתר שיתוק של מחצית הגוף הממוקמת בצד הנגדי להמיספרה שהוסרה.
- חיתוך כפיס המוח הוא ניתוח שבו מנתקים את אפיק התקשורת בין ההמיספרות של המוח. ניתוח זה הנקרא בשפה המקצועית קורפוס קולוסטומיה הוא ניתוח פליאטיבי גם כן כיוון שהוא לא מסוגל להוביל לריפוי מלא, אלא רק לשיפור בחומרת ההתקפים.